הרבה מאוד פסקי דין ומאמרים רבים נכתבו על שאלת מרוץ הסמכויות של זוגות העומדים להתגרש. משך עשרות שנים שלטה בכיפה ההשקפה, על פיה האישה צריכה למהר ולהגיש את תביעותיה לבית המשפט האזרחי, בעוד הבעל צריך למהר להגיש תביעותיו לבית הדין הרבני. ההשקפה הרווחת אז היתה שבית הדין הרבני מפלה לרעה נשים ואלו בית המשפט מקפיד הקפדה יתרה על זכויות האישה.

משום כך, מיהרו נשים להגיש תביעותיהן לבית המשפט (בהתחלה לבית המשפט המחוזי והחל  משנת 1995, לבית המשפט לענייני משפחה), בעוד בעלים – מיהרו לבית הדין.

עם השנים חל שינוי מהפכני ממש - מסביר עו"ד טאוסיג המתמחה בענייני משפחה מזה כ- 40 שנה, וכיום בכלל לא ברור, אם יש העדפה.

דחיפה גדולה למהפכה זו ניתנה ב"בג"צ בבלי" שניתן עוד לפני למעלה מ 20 שנה, ובו קבע בג"צ בהרכב בו ישב השופט אהרון ברק, כי בתי הדין הרבניים חייבים לפסוק בענייני משפחה על פי ההלכות שנפסקו ע"י בית המשפט העליון ולא רק על פי חוקים של הכנסת.                                                   

ברגע שבתי הדיו הרבניים חייבים להחליט על פי הלכת השיתוף ועל פי הלכות אחרות, פחת עד מאוד ההבדל שבין 2 הערכאות.

המהפכה חלחלה לבתי הדין רק כעבור שנים.

לכך יש להוסיף את העובדה שלפני עשרות שנים היו דייני בית הדין הרבניים מומחים לדין הדתי האישי ואלו כיום המדובר בדיינים מודרניים המעודכנים גם במציאות העכשווית וגם לומדים את החוקים האזרחיים וההלכות שנפסקו בבתי המשפט האזרחיים בישראל.

שינוי נוסף שגרם להפחתה מהפכנית של ההבדל נגרם כתוצאה מבג"צ פלמן, שניתן לפני כ 15 שנים. בפסק דין זה, בו הופיע עו"ד מיכאל טאוסיג, הופחת מירוץ הסמכויות, כאשר בג"צ בהרכב שבראשות הנשיאה דאז, השופטת בייניש פסק, שאם ערכאה אחת קובעת קודם שיש לה סמכות לדון, לא תקבע הערכאה השנייה האחרת.

ניתן אפוא לומר, שפסיקת בג"צ והמהפכה המודרנית של בתי הדין הרבניים, הפחיתו עד מאוד את הפערים שבין התוצאות בין בתי המשפט לבתי הדין.

לאחרונה דן בית המשפט העליון בענייני מזונות של קטינים, וקבע, שבמזונות ילדים בגילים שבין 6 שנים ל-15 שנים ישאו 2 ההורים לפי הכנסותיהם, ולא דוקא האב יישא במזונות.

פסק הדין הזה בהרכב של 7 שופטים ניתן בעקרו על פי המשפט העברי.

גם בתי הדין הרבניים אמצו הלכה זו.

יש כמובן הבדלים בפרוצדורה ובדיני הראיות בין 2 הערכאות, אבל אלה בדך כלל אינם מעניינם של האזרחים העומדים בפני גירושין.