פסקי דין של בתי המשפט משתנים עם הזמנים, ושינוי המצב המשפטי יכול לגרום לכך, שאדם שקיבל עצה משפטית לפני שנים יעשה טעות קריטית, מפני שלא עדכן את העצה המשפטית, ולא ידע שהמצב שונה, או כפי שאמרו "הממזרים שנו את הכללים".

בעבר הרחוק זוגות נשואים נחשבו לשותפים בכל רכוש שנרכש בזמן הנישואין, ובעיקר בדירת המגורים שלהם, גם אם זו נעשתה על שם אחד משניהם בלבד, ולא ברכוש שהיה לצד לפני הנשואין או שהתקבל בירושה ע"י בן זוג אחד.

 

במשך הזמן נקבע בבתי המשפט, שגם רכוש שנרכש לפני הנישואין ע"י צד אחד או שהצד קיבל אותו בירושה מקרוביו, יכול (או עלול) להיות משותף, בהתקיים נסיבות כמו למשל נשואין ממושכים וכן כוונה להיות שותפים ברכוש. במיוחד נקבע כך לגבי דירה שבני הזוג וילדיהם גרו בה בפועל, אבל גם במקרה כזה נדרשה ראיה לכוונה לשתוף בדירה.

 

אחר כך החלו את הכלל של שיתוף גם לגבי בני זוג שאינם נשואים זה לזה, אך חיים יחד. יותר מאוחר חלה התפתחות נוספת, ופסק דין של בית המשפט לענייני משפחה קבע שגם בני זוג שאינם גרים בדירה משותפת, אך נפגשים בקביעות יום יום ונוסעים יחד לחו"ל, עשויים להיחשב לבני זוג ידועים בצבור, וכך פסק בית המשפט, שלאחר שבן הזוג נפטר ירשה בת הזוג, אשר נותרה בחיים, מחצית מכל רכושו כאילו היתה אשתו.

 

פסק דין זה אושר בכל הערכאות עד בית המשפט העליון.

 

לא מן הנמנע, שבן הזוג האמור לא כתב צוואה, משום שסבר, שהיות ואיננו גר עם בת הזוג בדירה אחת, והם אינם מנהלים משק בית משותף בת הזוג לא תירש אותו, כי זה הוא נוסח חוק הירושה עד היום: בס' 55 לחוק הירושה מוכר בן זוג או בת זוג כידועים בצבור וזכאים לרשת זא"ז, רק אם נהלו משק בית משותף ערב מותו של בן הזוג.

 

פסק הדין הנ"ל סותר אפוא את לשונו של החוק, אך פסק הדין הזה מחייב, כי הוא אושר גם בבית המשפט העליון, ובארץ פסקי הדין של בית המשפט העליון מחייבים את כל הערכאות.

 

עולה מכאן, שאדם אשר חי עם בת זוג או בן זוג חייב לכתוב צוואה וכן לערוך הסכם ממון, אם הוא איננו רוצה שהוא, או יורשיו יעמדו בפני הפתעה גדולה.

 

כך אפילו לגבי בני זוג מאותו מין.

 

ועל האזרח גם להביא בחשבון, שחוקים משתנים ופסקי דין משתנים עוד יותר, ועל כן אסור לאזרח להסתפק בעצה משפטית שקיבל לפני שנים רבות. זאת גם לגבי תחומים אחרים של המשפט הישראלי.

 

 

 

 

                                                                                     מיכאל טאוסיג, עו"ד